אליהו שומיל נ. ועדת שחרורים מיוחדת 

רע"ב  7251/08

בפני:  כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

המבקש:

אליהו שומיל                                      

נ  ג  ד                                                                                                    

המשיבה:

ועדת שחרורים מיוחדת

בקשת רשות ערעור על החלטת ביתה משפט לעניינים מנהליים בתל-אביב מיום 21.5.08 בעע"א 1789/08 שניתנה על ידי כבוד השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף                                  

החלטה

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בת"א-יפו (כב' השופטים אחיטוב, דיסקין ובן-יוסף) אשר דחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש לבטל את החלטת הוועדה לשחרור על תנאי ממאסר, אשר סירבה לאשר הפחתת שליש מתקופת מאסרו. ועדת השחרורים קובעת בהחלטתה, בין היתר:

 "לאחר שעיינו בחוות דעת רש"א מיום 24.3.08, ובמיוחד נוכח עברו של האסיר שבגין 4 מאסרים קודמים שהיו ארוכים יחסית שוחרר שחרור מוקדם וחזר לסורו, אנו בדעה כי אין להיענות לבקשת האסיר לשחרור מוקדם.

 האסיר לא למד את הלקח מן השחרורים המוקדמים הקודמים, שב לבצע עבירות, ומתוכם עבירות חמורות ביותר.

 בנסיבות אלו לא נוכל להיענות לבקשתו של האסיר, ובקשתו נדחית".

            על החלטה זו עתר האסיר לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר דחה את העתירה.

 2.        בית המשפט המחוזי עמד בהחלטתו על כך כי לחובת המבקש 11 הרשעות קודמות בגין עשרות עבירות, ובכללן 17 עבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה. כן ציין כי המאסר אשר בגינו הוגשה בקשה זו הוא המאסר החמישי שמרצה המבקש, ואורכו 4.5 שנים. המבקש השתחרר ממאסרו הרביעי בשחרור מוקדם על תנאי, ותוך כדי היותו אסיר משוחרר ברישיון, עבר את העבירות שבגינן הוא מרצה את מאסרו הנוכחי. בכל אלה ראה בית המשפט סיבה מספקת לסרב לבקשתו של המבקש להשתחרר על תנאי בהיותו מסוכן לציבור. עוד הוחלט כי האסיר אינו מקיים אף אחד מהתנאים הנדרשים עלפי החוק לשחרור על תנאי, ולפיכך דין עתירתו להידחות.

 3.        בפני בית המשפט קמא טען המבקש כי במהלך כל תקופת מאסרו התנהג כראוי. כן ציין, כי במהלך חופשותיו מהמאסר הוא יזם שיחות עם פסיכיאטר כדי להבין מדוע הוא חוזר ומבצע עבירות, ומתוך שאיפה לעלות על דרך הישר. לדבריו, אסירים אחרים שהורשעו בעבירות קלות ממנו, זוכים להפחתה של תקופת מאסרם, וכי אין טעם טוב להפלייה בענין זה.

 4.        עתה חוזר המבקש על עיקר הטענות אותן העלה בפני הערכאה קמא. לדבריו, אסירים אחרים שהואשמו יחד עימו, קיבלו הפחתה של משך עונשם על ידי הוועדה, והוא מבקש ליהנות מהפחתה דומה. הוא מדגיש כי הוא מעוניין לשוב אל דרך הישר לטובתו ולטובת משפחתו ומבקש כי בית משפט זה יפחית את מאסרו בשליש כדי שיוכל לחזור לשיגרת חייו.

 5.        דין הבקשה להידחות על הסף. כלל הוא כי רשות ערעור בעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ומוגבלת היא למצבים בהם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2), 1134).  עניינה של בקשה זו בהיבטים פרטניים הנוגעים למבקש, והיא אינה מקיימת את התנאים למתן רשות לערער.

 6.        למעלה מן הנדרש אציין, כי גם לגוף העניין אין לבקשה זו על מה שתסמוך. הפחתת תקופת המאסר מעונש שנגזר על נאשם בידי בית המשפט איננה זכות מוקנית הנתונה בידיו. שיקול הדעת בענין שחרור על תנאי מן המאסר נתון בידי ועדת השחרורים, והוא כפוף לתנאי הכפול כי האסיר ראוי לשחרור, וכי השחרור אינו מסכן את שלום הציבור (סעיף 3 לחוק).

          בענייננו, מדובר במבקש שלחובתו הרשעות פליליות רבות בגין עשרות עבירות, וזהו מאסרו החמישי. במסגרת שחרור מוקדם קודם ממאסר, עבר את העבירות בגינן הוא מרצה עתה את עונש המאסר הנוכחי. יש בכל אלה כדי להצביע על כך שהמבקש מסוכן לציבור ואינו ראוי לשחרור מוקדם.          

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ג' באלול תשס"ח (3.9.08).